אמא בלי אמא

הכי יפה בעולם

כשהייתי בת 21, אמא שלי
הודיעה לנו שיש לה סרטן
השחלות. לא ממש ידעתי
מה זה אומר...שומעים את
המילה "סרטן" וישר נבהלים,
אבל תמיד יש תקווה שהפעם 
המחלה לא תנצח.

אני זוכרת שכשסיפרנו לבן דודי,
אשר איבד את שני הוריו לסרטן,
התגובה שלו לא הייתה אופטימית
ומלאת תקווה כמו שלי. הוא אמר
לי "אני מכיר את המחלה הזאת. 
לא יוצאים ממנה".

כעסתי עליו.







במשך שלוש שנים חיינו עם המחלה הזאת, אמא שלי ואני. היא מנסה לשרוד את הטיפולים ואני מנסה לשרוד את הטיפולים בה. אני לא אכנס ליותר מידי פרטים, אבל זו בהחלט הייתה אחת התקופות היותר קשות בחיי. חברים בקושי ראיתי. ללימודים בקושי הלכתי. בלילות בקושי ישנתי. החיים שלי סבבו סביב כימוטרפיה, הקאות, בחילות וחדרי מיון, בעיקר בשנה האחרונה לחייה.

כשהייתי בת 24, אמא שלי נפטרה מסרטן השחלות. זה קרה בשלוש אחר הצהריים של ערב יום כיפור. עוד הספקנו לנסוע להוספיס לפני שנכנס הכיפור. 

זו הייתה הפעם הראשונה שצמתי בכיפור, ומאז כל שנה אני צמה.

באותו זמן לא הבנתי עד כמה אני עוד צריכה אותה. עד כמה יש דברים שהיא עוד לא הספיקה ללמד אותי ולהראות לי. כמו למשל, איך להיות אמא.

אני בעצם אמא לשלושה

זה לא קל לאבד הורה, ועוד בגיל צעיר. אתה נשאר עם הרגשה נוראית כזאת שאתה לעולם לא באמת תדע שום דבר עלייהם ועל עצמך. בכל פעם שמשהו חשוב קורה בחיי, אני תוהה איך אמא הייתה מגיבה, מה היא הייתה אומרת, ומה היא הייתה מציעה. ומאז שפוצקי נולד, זה בערך כל יום ככה. 
אני חייה עם מליוני שאלות כמו "איך זה היה להיות בהריון איתי?" "איך הייתה הלידה שלי?" "כמה סבל גרמתי וכמה אושר?" . 
לעולם לא אדע.

אומנם התמזל מזלי עם אחות נפלאה, חמה שתמיד דואגת, וגיסות שתמיד עוזרות בהכל, אבל לא יעזור כלום - אמא זו אמא, ואני אמא בלי אמא.

עם אמא שלי

בינינו....כמה פעמים אמרתן לעצמכן "כשאני אגדל, אני לא אהיה אמא שלי!", נשמע מוכר? גם אני אמרתי את זה. היום אני יודעת שאמא שלי הייתה אצילית, קלאסית, יפה, חכמה, חברותית לכולם, עם טעם מוצלח באופנה, מצחיקה ואמא שנותנת הכל לילדים שלה. מישהי שאני בהחלט הייתי רוצה להיות כמוהה היום. היא לימדה אותי הרבה, וישנם שלושה דברים שהיא לימדה אותי שאני לעולם לא אשכח:

1) "תשימי פס!". 

2) "למה להתעצבן על משהו שאין לנו שליטה עליו?"

3) "תעשי מה שטוב לך. גם אם זה אומר להפסיק ללמוד. תחיי את החיים ותיהיה מאושרת"

אין יום שאני לא חושבת על הרגעים האלה איתה ועל איך יום יבוא ואני אגיד לפוצקי שלי את הדברים האלה גם. שידע לשים פס, להקשיב ללב שלו, ולחיות את חייו ברוגע ובלי כעס מיותר. 

לימדה אותי לעשות מה שבא לי

אבל אני לא משלה את עצמי...כמו לכל בן אדם, גם לה היו את החסרונות שלה וגם היא עשתה את הטעויות שלה, ומהם אני לומדת. החיסרון הכי גדול שלה היה הפחד, והטעות הכי גדולה שלה הייתה שהיא נתנה לפחד למנוע ממנה ללכת לרופא כשהרגישה שמשהו לא בסדר. אם רק הייתה ישר הולכת להבדק...אולי עוד הייתה לי אמא היום. 

עכשיו אני יודעת מה זה להיות אמא

עכשיו שאני אמא, אני מבינה את הקושי, את האהבה, את מה
שזה בעצם אומר, ולמה היא
אמרה לי פעם אחת, אחרי
שפיטרו אותי "יהיה בסדר כי אני תמיד איתך, גם אם זה אומר שנצטרך לגור בקופסאת נעליים, את לא לבד" (ואני כמובן הוספתי "אבל קופסא של נעלי פראדה,
אני מבקשת!"). 
ורק עכשיו אני מבינה, שיומולדת
זה לא שלנו, זה של האמהות
שלנו כי זה היום שהן סבלו וצעקו וכאבו כדי להביא אותנו לעולם, 
וכל שנה צריך להגיד להן על זה תודה.


כמה ימים לפני הסוף, היא אמרה לי שקשה לה. אמרתי לה שגם לי קשה שאני לא יכולה פשוט להתקשר אלייה מתי שאני רוצה ולדבר איתה.
ומה היא ענתה לי? 
"תתרגלי!"
זה לעולם לא יקרה.

אצילית וקלאסית

נתנה הכל לילדים שלה

תמיד חברותית לכולם

חוש אופנה מצוין

איך זה היה להיות בהריון איתי?

יש דמיון?

*למי שיש כוח וסבלנות לקרוא קצת באנגלית, זה אתר מצוין על סרטן השחלות, מה הסימנים ומה אפשר לעשות בכדי להוריד סיכון.

Ovarian Cancer