אני *צנזורה* סופרוומן!

פוצקי חגג שמונה חודשים של שמחה ובריאות בדיוק לפני עשרה ימים, אבל החורף החליט להרוס את שמחתינו והראה את סימניו גם בביתינו הקט - שבוע שעבר פוצקי היה חולה. מאוד. 

לא התרגשתי יותר מידי. אחרי הכל, איזה ילד (או אפילו מבוגר) לא מצונן וקצת חולה בחורף? אני כמובן שמחתי יותר מידי מוקדם כשחשבתי שהנה הילד שלי בן שמונה חודשים ואפילו פעם אחת לא היה חולה. נו, פתחתי פה לשטן הארור, והוא שלח לי גיהנום.

זה התחיל באופן מאוד מפתיע ביום שישי, לפני שבוע וחצי. הכל התנהל כרגיל, כשפתאום הרגשתי שהוא טיפה יותר חם מהרגיל. החלטתי לבדוק את העניין, ואכן הילד היה עם 38.7 חום. מוזר. מאיפה זה הגיע פתאום? קצת נובימול והחום ירד והכל המשיך כרגיל.

הנזלת לא התעכבה לה יותר מידי זמן אחרי, וביחד איתה שיעול יבש ומרגיז.

עדיין לא התרגשתי והסופשבוע עבר יחסית ברגוע וסבבה. מידי כמה שעות החום עלה, אבל המצב רוח שלו תמיד נשאר שמח.

למרות החום, נשאר שמח

ביום ראשון לקחתי אותו לרופאה, שאמרה לי שאם הוא ככה שמח כשהוא חולה, אז יצא לי ממש טוב. היא המשיכה לבדוק ואמרה שהאוזניים בסדר, הגרון בסדר, הריאות נשמעות טוב ושזה כנראה וירוס שיעבור. ואז היא אמרה משפט ששינה את הכל...."אם עד יום שלישי החום לא יורד לו...עזבי, ברור שהחום ירד לו. תראי איזה חמודי הוא. הוא יהיה בסדר".

אם מקודם פתחתי פה לשטן, אז היא פתחה פה לאבא של השטן!

יום אחרי הביקור אצל הרופאה, היה נראה שבאמת פוצקי מרגיש קצת יותר טוב. זה סתם היה השקט שלפני ההוריקן. באותו ערב, לפני טקס השינה הרגיל, שוב הרגשתי שהוא חם מהרגיל. חיתול הורדתי, מד חום דחפתי, וחיכיתי לציפצוף. חשכו עייני כשראיתי 39.1. בעלי קצת נלחץ, מה שגרם לי להיות סופר רגועה, ומיד התחלתי לחשוב מה עושים, איך וכמה. דבר ראשון והכי חשוב - להוריד את החום. מפה המשכתי כרגיל בטקס השינה היומי שלנו ושמתי אותו לישון. סדרת החינוך של השינה שלו, שעבדתי איתו עלייה במשך שלושה חודשים, נזרקה לפח באותם ימים של חולי. הילד כבר לא נרדם לבד, רק על הידיים, ובלילה, כשראיתי שהוא כל הזמן קם בוכה, ולפעמים עם חום, הצמדתי אותו קרוב אלי לכפיות וככה ישנו עד הבוקר. רק אני והגוף חימום הקטן והאישי שלי. ואני מודה - זו פעם ראשונה שפוצקי ישן כל כך טוב בלילות (נו ברור, איך אפשר לא לישון טוב במיטה של אמא ואבא?), וגם אני.

ככה זה כשחולים, רוצים רק על הידיים של אמא

יום למחרת - יום הבוחר! התרגשות רבה? אולי. פחד רב? בהחלט. באותו יום, בעלי הלך לעבוד בבחירות למשך 24 שעות רצופות. פוצקי קם עם החום, שעכשיו כבר הפך לשיגרה, אבל הפעם שני דברים השתנו:

1) המצב רוח שלו.

2) אני נדבקתי ממנו.

מילים לא יכולות לתאר את השלושה ימים הבאים שעברו עלי איתו. אני חולה, הוא חולה, הבעל לא נמצא, חום, בכי (גם שלו וגם שלי), יאוש, תסכול, והכי מעצבן - שני כלבים שלא עוזרים בשיט!

פוצקי לא הפסיק לבכות ולצרוח וזה קרע לי את הלב. זה היה בכי מסוג חדש, לא כמו שום דבר אחר ששמעתי. זה כבר לא היה הבכי של התינוק שבוכה כי משהו מציק. זה כבר היה בכי של ילד אומלל שסובל. ומה אני יכולה לעשות?

אז נתתי משכך כאבים, ומרחתי ג'ל בשיניים (גם הן הציקו, בנוסף לכל שאר הבעיות), ורבתי איתו כל פעם מחדש על הטיפות מי מלח באף, וחיבקתי, וישנתי איתו, וטיילתי איתו. אבל הילד רק רצה לישון ולבכות. וגם אני.

לא עוזרים בשיט, אבל כשפוצקי בוכה, הם באים בריצה.

השיא היה ביום חמישי, כשאני כבר הייתי על סף משוגעות (עוד שניה וכבר הייתי לוקחת מספריים וגוזרת לעצמי את כל השיער מרוב תסכול). פוצקי עדיין לא מצא את עצמו, והמד חום החליט לקפוץ עוד יותר למעלה ל 39.6. אם מקודם לא נלחצתי, עכשיו זה קרה.

זה היה אחד הרגעים היותר מלחיצים שהיו לי עם פוצקי עד היום. לראות כזאת טמפרטורה, לדעת שאני איתו לבד ולא לדעת מה לעזאזל עושים במצבים כאלה, הכניס אותי לפחד. כמובן שישר שלפתי את המשכך כאבים, ושמתי את פוצקי לישון. הוא נרדם לי על הידיים תוך שלוש שניות, ואני לא עזבתי אותו. ביד אחת אוחזת אותו חזק חזק ועם השנייה בסמסים עם כל מי שיכולה לעזור, ליעץ או סתם לעודד.

זה היה הרגעים הבודדים בחיי שבו אמרתי לעצמי "איזה באסה שאין פה מישהי לידי".

כמובן, באופן טבעי, ישר רציתי את אמא.

במשך חצי שעה החזקתי את פוצקי, וחיכיתי לראות שהחום יירד. אחרי חצי שעה, הנחתי אותו לאט לאט על המיטה בכדי למדוד שוב חום. עשיתי הכל מאוד לאט ובשקט, רק שלא יקום, אבל כמובן שאיך שהמד חום השמיע ציפצוף, פוצקי (עדיין עם עיניים עצומות) התחיל למחוא כפיים. באמת? בראבו? עכשיו? לך לישון! לא רוצה לישון, רוצה להשתגע, עכשיו שהחום ירד ל 38.0. זה התחיל עם מחיאות כפיים, המשיך עם גילגולים במיטה, והסתיים בעמידה על שש וחיוך ענקי על הפרצוף. הופה, אין בכי!

שמחה וצהלה, יצאנו לנו לשמש לאכול מרק.

מאותו רגע, חזר לו המצב רוח ואני הרגשתי הקלה.

כשהערב ירד, והחום שוב עלה, הפעם כבר ידעתי מה לעשות. ישבתי שם על המיטה, שוב עם פוצקי ישן בזרועותי, ופתאום הבנתי שזהו - זה עכשיו באמת הסוף. כבר יום חמישי, השבוע נגמר. ממחר בבוקר הוא מתחיל אנטיביוטיקה, החום יעלם, והשבוע גיהנום שהיה יגמר. הבנתי פתאום איזה שבוע קשה זה היה, איזה מלחיץ זה היה לראות 39.6 במד חום, איזה מתסכל זה להיות חולה עם הילד שלך, וכמה אני באמת אבל באמת ברת מזל שיש לי את הבנות שבחיי.

וככה, בדיוק באותו רגע, כל היאוש, התסכול, הכאב, הקושי, הפחד והלחץ השתחררו להם החוצה בבכי בלתי נשלט והרגשתי את עצמי מתמוטטת. אבל אז, אספתי את עצמי, שמתי את פוצקי במיטה, יצאתי החוצה למושב, דיברתי עם אחותי, לקחתי נשימה ענקית, וחייכתי.

אם שרדתי את השבוע הזה - אני באמת פאקינג סופרוומן!

הפרצופים הרבים של פוצקי

הכי כיף במיטה עם אמא ואבא

לכולם הכי כיף במיטה של אמא ואבא

גם צ'ופצ'יק כבר מיואש

אחרי שהשבוע נגמר, יצאנו להתאוורר

פגשנו עז

ואת הגדיים שלה

שומר ראש

ראינו נוף צבעוני

למד לעמוד לבד בלול, למרות המחלה

החיוך של אחרי הנורופן