שנה בלי עבודה

כבר שנה שלמה שאני בבית בלי עבודה. כן, זה מתסכל, זה מוציא את המפלצת שבי וזה גורם לי להרגיש הכי מעפנה שאפשר.

אני לא טיפוס שאוהב להישאר בבית יותר מידי. נכון, מידי פעם זה נחמד יום פה ויום שם לבלות בבית לבד, לנוח, אבל בזה זה נגמר. שנה שלמה זה מוגזם.

אז איך זה קרה לי???

זה התחיל כשאיבדתי את עבודתי כשהייתי בתחילת ההריון עם פוצקי. נו שויין, גם זה קורה. אני לא צריכה לספר לכן שלמצוא עבודה בזמן ההריון זה משהו קשה, וככל שהבטן טופחת, ככה זה נהיה פשוט בלתי אפשרי. היו כמה הצעות, אבל כולן נגמרו בכלום. כל הזמן ניסיתי לעודד את עצמי שלא נורא, לפחות אני קצת נחה. אפילו התחלתי להתנדב עם כלבים ובאופן קבוע תמיד היו שלושה כלבים בבית (שניים שלנו ועוד אומנה). נשארתי חיובית והייתי אופטימית שאחרי שאני אלד אני בטוח אמצא עבודה.

מסתבר שגם זה לא כזה פשוט.

כמה דברים לא עובדים לטובתי בכל הסיפור הזה:

1) העובדה שאני אמא

2) העובדה שאני גרה ״רחוק״ מתל אביב (מי ישמע, 20 דקות נסיעה. ממש סוף העולם!).

וכך יצא שגם עכשיו, כשפוצקי בן חמישה חודשים, אני עדיין לא מוצאת עבודה.

זה מדהים, אבל לא משנה עד כמה מדברים ומנסים, אין שיוויון מי יודע מה במדינה שלנו, ואת מתחילה לראות את זה אחרי החתונה, אבל עוד יותר אחרי שאת הופכת לאמא.

אני לעולם לא אשכח משהו שהבוס שלי לשעבר אמר עלי (לא לפני, כמובן) אחרי שהתחתנתי וביקשתי להתקדם בחברה. הוא אמר ״למה לי לקדם אותה? גם ככה עכשיו היא תכנס לי להריון ותהפוך לי לאמא״

זה כאב!

ככה באמת מעסיקים רואים אותנו? כמטרד? כבעיה? כמשהו זמני? כל כך עצוב.

אני כבר שנה יושבת בבית מתוסכלת מהמצב הזה, כי בואו נודה בזה - אם אני באמת רוצה לעבוד במשהו שאני אוהבת, בשעות נוחות ובתנאים טובים - אז כדי שאני פשוט אפתח עסק משלי!

וזה באמת משהו שכבר התחלתי לחשוב עליו, אבל הדרך ממחשבה לעשייה עוד ארוכה, ובינתיים אני כבר שנה בבית, וזה קשה!