אמא קצת...אחרת

תמיד זאת שאני פונה אלייה לעצה

לכולנו יש את הבן אדם שמשפיע עליינו הכי הרבה בחיים. אצלי זו אחותי הגדולה.

למרות שאנחנו לא תמיד רואות

עין בעין, ולמרות ההתעללות שספגתי ממנה בילדותי (גנבות במבה, עבדות לשם חברות, דחיפות לגיגית ואז גילגלה אותי במדרגות) בסופו של דבר תמיד רציתי להיות כמוהה. תמיד המודל לחיקוי שלי, זאת שאני פונה

אלייה עם כל בעיה ושאלה. ולכן

זה לא הפתיע אותי שכאשר היא הפכה לאמא לפני שלוש שנים, עקבתי מקרוב אחרי כל צעד שלה, לומדת לאט ובסתר את דרכייה כאמא. אמא ניו יורקרית.

ראיתי איך היא נותנת לבת שלה צימוקים ואגוזים במקום במבה ודובונים. יוגורט עם דבש במקום מילקי עם קצפת. שיעורי התעמלות ופעילויות במקום לשבת שעות מול הטלויזיה. וכשכן ישבה מול הטלויזיה ראתה קונצרט של הפט שופ בויז במקום פסטיגלים. ולכל מי שמעקמת את האף וחושבת שאולי קצת הגזמנו, צריך רק עשר דקות עם בת אחותי (שבטח תשיר לכם על הדרך שיר של הפט שופ בויז מילה במילה) כדי להבין את מה שאני מזמן הבנתי - אחותי מצליחה ובגדול, וככה מגדלים ילדים!

חוגי התעמלות במקום טלויזיה

תמיד ידעתי שאני הולכת להיות אמא שהיא קצת שונה מהאמהות האחרות בארץ. עם עייני הערצה כלפי אחותי, והשפעותייה של ניו יורק על מי שאני היום (אחרי ש 12 שנה גרתי שם בעצמי), ידעתי איזו אמא אני רוצה להיות ושאצטרך להתמודד עם הביקורת הישראלית, שגם ככה לא מרפה אפילו כאשר את עושה את מה שכולם עושים. והו הו הו כמה ביקורת אני מקבלת (משפט המחץ היה כשפוצקי עוד לא היה אפילו בן חודש ואמרו לי שאני מרגילה אותו לידיים. והנה אני חשבתי שאני מרגילה אותו לחום ואהבה).
אבל זה לא משנה לי מה כולם אומרים כי את הילד שלי אני רוצה לגדל בלי טלויזיה במשך שעות. בלי חטיפים כמו במבה ודובונים. בלי מעדנים כמו מילקי ודניאלה. בלי פרוסה עם שוקולד. בלי חיתולים של האגיז ופאמפרס ובלי מוצצים של MAM ואני שמחה להגיד ש...

1) יצא לי כבר לפגוש כמה אמהות פה בארץ שמגדלות את ילדיהם באותה דרך. מכירה לא מעט ילדים בני מעל לשנה שלא יודעים בכלל מה זה במבה. 

2) התחלתי לשמוע על לא מעט גנים שגם התחילו להבין שג'אנק לילדים זה לאוו דווקא הדבר הטוב. שמבקשים בימי הולדת עוגות בריאות ולא עוגת שוקולד מפוצצת בסוכר. 

3) כמות הפרצופים והביקורות לא משתווה לכמות המחמאות שאני מקבלת מידי יום (כן כן, אני יודעת, אני אמא מגניבה!).

4) בעלי מסכים איתי וזה מבחינתי מה שהכי חשוב!

אני יודעת שיום יבוא ואני אצטרך להתמודד עם השפעות החוץ על פוצקי הקטן (גן, גינה, חברים ואפילו המשפחה שתמיד תנסה לדחוף לו שוקולד כשאני לא מסתכלת) אבל לבנתיים, אני לוקחת את כל הביקורות של כולם, מכניסה מאוזן אחת ומוציאה מהשניה, ואז מתקשרת לאחותי בניו יורק, וביחד אנחנו מקשקשות על הקטקטים שלנו ואיך שהם הכי הכי בעולם!

בהריון ביחד

ובשביל הכיף...רשימה "קטנה" של ביקורות שכבר הספקתי לקבל:

"תורידי לו את הגרביים, חם" ודקה אחרי זה מאמא אחרת "תשימי לו גרביים, קר"

מישהו זר ברחוב: "אולי תשימי לו כובע"

אני: "אולי אל תתערב בדברים שלא קשורים אלייך"

"את מרגילה אותו לידיים" הילד בן חודש וצורח מגזים

"את מרגילה אותו לידיים" הילד בן שלושה חודשים ועדיין צורח מגזים

"מה, הילד לא לוקח בקבוק?? היית צריכה לתת לו מהיום הראשון שיתרגל"

"איכס, חיתולים אקולוגים"

"שחיית תינוקות??? פלצנית"

מישהי בקניון: "הילד שלך בוכה"

אני מסתכלת...הילד ישן.

מרגילה אותו לידיים

וקצת ביקורות שבנות אחרות קיבלו:

"הוא בוכה, למה את לא שמה לו מוצץ?"

"היא לא נחנקת במנשא? יש לה אויר?"

"נראה לי הוא עשה קקי. בגלל זה הוא בוכה" או שהוא בוכה כי הוא תינוק ותינוקות בוכים...

"מה, את עוד לא בהריון??" מה שבערך כל בחורה שומעת איך שהיא יורדת מהחופה

"בסך הכל במבה/קולה/שוקולד. אפשר לחשוב"

אני אסיים עם ציטוט מעוד אמא, שרשמה בדף המאמאזון בפייסבוק, שלפי דעתי פשוט מסכם הכל בצורה מאוד נכונה:

"לא מבאס אתכן שאורח חיים בריא הפך להיות כ"טרנד" שאם אנחנו חיים במליון רעלים באוכל ובאוויר ובמים ובחומרי ניקוי ובקרינה וכו וכו אז אנחנו נורמלים/יות אבל אם אנחנו מנסים לנטרל לפחות חלק מזה ולתת לילדים שלנו משהו קצת יותר טוב אז קוראים לנו הזויים/יות? אני אומרת שאני לא נותנת לילדים שלי לאכול שום דבר עם צבעי מאכל ומסתכלים עלי כאילו אני מוזרה כאילו משהו אצלי דפוק ואני בטח גרה באיזה חושה בלי חשמל...אני אומרת שאין לי אקונומיקה בבית או שניצלים מעובדים ומיד נשאלות השאלות "אז מה את לא מנקה?" "אז מה הילדים אוכלים בערב?" כאילו שזה מה שהיה תמיד וזה הדבר הסביר וההגיוני לעשות...נראה לי שכל העולם התחרפן"