חיי כלב

הבייבי שלנו

הרבה מאיתנו מכירות את הסיטואציה הבאה...

את ובן זוגך מאוהבים עד מעל לראש, מחליטים לעבור לגור

ביחד, אחרי כמה זמן מחליטים לאמץ כלב (או שניים, כמו

במקרה שלנו), אתם אוהבים את הכלב הזה יותר מכל דבר אחר. הוא החבר הכי טוב שלכם,

הבייבי שלכם, ישן איתכם והולך איתכם לכל מקום.

ואז מגיע תינוק הבייתה.

צ'ופצ'יק, בן שלוש וקצת, הגיע אליינו ממש ככה...בלי שנרצה. חיפשנו כלב גדול, סגנון רוטוויילר, שישמור עלי כשאני לבד ושיהיה החבר הצמוד לבעלי. מה קיבלנו בסוף? פאקינז קטן וחברותי לעולם. שומר עלי? לא בדיוק, אבל יאמר לזכותו - מנסה, ואף לא לרגע מודע לזה שהוא קטן!

סולו, בן שנתיים וחצי, הגיע אליינו גם...דיי במקרה. הפעם אמרנו שלא נוותר על הכלב הגדול "המפחיד" סגנון רוטוויילר שישמור עלי כשאני לבד ושיהיה החבר הצמוד לבעלי. מה קיבלנו בסוף? גולדן מעורב, פונפון רגיש ופחדן.

נו שויין.

אז איך קרה שלא קיבלנו את מה שרצינו? כי כמו שהשיר אומר:

"you can't always get what you want, but if you try sometimes you just 

might find - you get what you need!"

וזה מה שקיבלנו - את מה שהיינו צריכים.

שומר עלי

כשנכנסתי להריון, שמענו הרבה מקרים עצובים על כלבים שנכנסו לדיכאון ברגע שהגיע תינוק חדש למשפחה, על זה שהיו רגרסיות והכלב פתאום התחיל לעשות פיפי בבית, והכי עצוב - על משפחות שזרקו את הכלב כי הוא כבר "לא התאים" להם. ידענו שאין ברירה, צריכים להכין את כולם בבית לתינוק החדש.

סולו היה הראשון (למעשה גם היחידי) שהרגיש את ההריון והפך להיות השומר ראש הפרטי שלי. בין לילה הפך מכלב מופרע שקופץ ומשתולל, לכלבלבון רגוע שלא נתן לאף כלב לקפוץ עלי. 

צ'ופצ'יק לעומת זאת, ניצל טוב מאוד את הבטן שיצאה לי בתור טרמפולינה לקפיצות מהספה לרצפה.

כשילדתי את פוצקי, הייתי בבית החולים כמעט ארבעה ימים, והתגעגעתי לכלבים בטירוף. 

כשהבאנו את פוצקי סוף סוף הבייתה, היה לנו חשוב שקודם נכניס אותו לבית (בזמן שהכלבים בגינה) ורק אז את הכלבים. שיבינו מיד שזה גם הבית שלו עכשיו. המשכנו בלתת להם להתקרב ולרחרח. הם מאוד התרגשו! הם כל כך שמחו שהוא שם, וכולנו היינו בהיי מטורף. חיבוקים, ליטופים, נשיקות. ממש משפחה אחת מאושרת.

אחרי כמה שעות, כשהכלבים הבינו שפוצקי נשאר ולא עוזב, הם נכנסו לדיכאון.

משפחה אחת מאושרת

ניסינו לתת להם את תשומת הלב שרצו, אבל לצערנו לא היה לנו הרבה זמן כמו פעם. גם האינסטינקט שלך כהורה להגן על הילד שלך הוא אינסטינקט מאוד חזק, ולכן באופן מאוד טבעי מצאנו את עצמנו כמה וכמה פעמים צועקים על צ'ופצ'יק כשהיה עולה למיטה, או כשסולו היה דוחף את האף שלו לפרצוף של פוצקי, ושניהם ניסו לרחרח ולתת לו לק.

אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו עושים פה טעות חמורה ושאסור לצעוק עליהם, כי ככה בעצם הכלב מתחיל לבנות כעס, ולא כלפייך אלא כלפיי התינוק, ופה מתחילות כל הבעיות.

עשינו סוויטץ' בראש והתחלנו לפרגן לכלבים, והמון. כמו עם ילד גדול שמביאים לו אח חדש הבייתה, אז ככה!
כל בוקר מתחיל אצלנו בברכת בוקר טוב לצ'ופצ'יק ואז לסולו. חיבוקים וליטופים (או יותר נכון משיכת שיערות) לכלבים. שנת צהריים כולם עושים ביחד. אחה"צ טיולים משפחתיים במשק ובערבים כולם ישנים מתחת למיטה של פוצקי.

ופוצקי? הוא מת עליהם! הוא שומע את השם "צ'ופצ'יק" הוא נקרע מצחוק. הוא רואה את סולו, הוא קורן מאושר.

והם? מתים עליו! צ'ופצ'יק יכול כל היום לישון ליד פוצקי ולהתפנק עליו, וסולו, כמו כשהייתי בהריון, ממשיך לא לתת לאף אחד להתקרב אליו.

ופיפי בבית? לא אצלנו.

צ'ופצ'יק תמיד שמח לישון ליד פוצקי

ולא, אין שום דבר סטרילי בבית. הילד מכוסה בשערות 
של סולו, הוא חולק את המוצצים עם צ׳ופצ׳יק, וכשאני פורסת את מזרון הפעילות בסלון - כולם רצים לשכב עליו (שמבחינתי זה מעולה 
כי אז לפוצקי יש במה לבהות כשהוא על הבטן).

אז אחרי שלושה וחצי חודשים, מה מסקנתי בעניין תינוק שגדל עם כלבים? מומלץ בחום רב! אין כמו אהבה ונאמנות של כלב, במיוחד לתינוק, ואם זה לא מספיק לכם, ידוע שילדים שגדלים עם כלבים מפתחים מערכת חיסונית טובה יותר, מצליחים יותר בלימודים וכמובן הם ילדים הרבה יותר מאושרים. אחרי הכל, כלב הוא היצור היחידי בעולם שיאהב אותך יותר מאשר את עצמו.

פו - ידוע גם בתור האבא של צ'ופצ'יק 

מקבל המון אהבה מהחברה הכי טובה שלו

ג'ימי בפינוקים עם החברה הכי טובה שלו

שנ"צ תמיד ישנים ביחד!