הדרך אל האושר

כבר כמה ימים שאני לא מסוגלת לכתוב. בראש שלי, מתרוצצות מחשבות, ואין שום סדר ושום הגיון בהן. כבר חמישה ימים שבחוץ יש מלחמה. אזעקות באות והולכות, ופוצקי ואני לבד בבית. אפשר להגיד שקצת התחרפנתי.... וגם הוא לא נראה הכי רגוע. אחרי הכל, כמה אפשר להיות בטרמפולינה, משטח פעילות או סתם לבלות במסדרון בזמן אזעקה? ועם כמה שאני מגניבה, כמה אפשר לראות רק את אמא?

בין אזעקה לאזעקה, מבלים קצת בחוץ

ובכל זאת, משהו תפס את תשומת ליבי אתמול, וגרם לי לחשוב על הפוסט הזה שאני כותבת עכשיו.

הכל התחיל בשיחה מקרית בפייסבוק. הפייסבוק הוא דבר נפלא, בעיקר בתקופות כאלה שלצאת מהבית זה קצת מלחיץ, ואנשים שנמצאים רחוק דואגים לך. ככה קרה שאתמול בבוקר, חברת ילדות שלי מניו יורק, התחילה לדבר איתי בפייסבוק בכדי לוודא שהכל בסדר איתנו. התקשקשנו לנו קצת, וכששאלתי אותה מה חדש איתה, היא סיפרה, בלי בושה ובלי לחשוב פעמיים, שהיא התגרשה. לא נכנסתי לה לעניינים ולא שאלתי למה ומה קרה, אבל כן שאלתי איך היא עכשיו. היא ענתה שהיא מאושרת. 

אמרתי לה שאני כל כך גאה בה, שזה באמת דורש אומץ לקום ולעזוב, ושהיא עשתה מה שהרבה בנות כל כך פוחדות לעשות...בחרה להיות מאושרת.

וזה מה שתפס את תשומת ליבי. הדרך אל האושר.

הכי כיף בבית עם אמא

מידי יום  אני רואה יותר ויותר נשים שחיות בעצב במקום בשמחה. נשים שלא מרוצות ממערכת היחסים שלהן, בנות שלא טוב להן במקום העבודה שלהן, ורווקות שפשוט לא מוצאות שמחה בחיים שלהן. ניסיתי לחשוב למה זה ככה, ולמה זה כל כך קשה לפעמים, פשוט להיות מאושרת?

ישר חשבתי על אמא שלי, ובהמשך לפוסט של "אמא בלי אמא", החלטתי לכתוב קצת על איך האשה הכי פחדנית ודיכאונית שהכרתי אי פעם, הפכה להיות האשה הכי חזקה ומאושרת (והגיבורה שלי) שאי פעם הכרתי.

אמא שלי תמיד הייתה עצובה, מה שגרם לי להיות עצובה, ובתור ילדה, לא הבנתי למה אני תמיד עצובה. למה אני לא שמחה ומאושרת כמו שאר הילדים. למה אני תמיד מעדיפה להתבודד מאשר להיות עם כולם. עכשיו בדיעבד, הכל מאוד הגיוני. ילדים מרגישים הכל, גם אם הם לא מבינים מה הם מרגישים. אני זוכרת שאפילו בתור ילדה קטנה, חשבתי לעצמי שנישואים זה דבר נוראי. שאשה שמתחתנת זו אשה לא שמחה, ואני רציתי להיות שמחה, ולכן תמיד אמרתי שאני לעולם לא אתחתן.

פעם היא הייתה מאושרת

אבל היה לי מזל, מזל גדול מאוד. 

הכל התחיל להשתנות בגיל 18, כשאמא שלי החליטה שהיא סוף סוף אוזרת אומץ ומתגרשת.

הרגשתי מאוד מבולבלת, אבל איפשהו גם שמחה. אני זוכרת שקמתי והלכתי לחדר לעכל את הדברים ואמא שלי באה אלי ואמרה לי משפט שאני לעולם לא אשכח. משפט שעד היום רודף אחרי ומחזק אותי. היא אמרה לי "אני עושה את זה כדי שתלמדי שתמיד אפשר לקום וללכת כשלא טוב לך. אל תשארי איפה שאת לא מאושרת"

בתור נערה בת 18, המשפט הזה בכלל לא הזיז לי, כי גם ככה תמיד עשיתי מה שבא לי, ועדיין הוא חרוט בזכרוני כל כך טוב.

מאז אותו יום אני ממשיכה לחיות לפי המוטו הזה, בכל תחום, לא רק זוגי. לא טוב לי בעבודה, אני עוזבת. לא טוב לי איפה שאני נמצאת, אני עוברת. 

הגירושים של הורי הפכו לא רק את אמא שלי חזקה ומאושרת יותר, גם אותי. זה היה מדהים לראות איך מאשה מדוכאת, היא הפכה להיות מאושרת ופורחת. ולאט לאט גם אני התחלתי לפרוח. כל יום היא הייתה יותר ויותר חזקה, וגם אני. הייתה יותר ויותר אמיצה, וגם אני, וכשחלתה בסרטן, כל בוקר היא אמרה "אני עדיין כאן!", וגם אני. 

תקופת הרווקות הייתה תקופה נפלאה בחייה. היא למדה לחיות, היא למדה לשמוח, היא למדה להיות עצמאית, וגם אני. בלי שבכלל תכננתי, בלי שבכלל רציתי, ובלי שבכלל שמתי לב, היא הפכה להיות הגיבורה שלי.

היא הלכה ומצאה עבודה טובה ורצינית במשרד במנהטן, יצאה לרקוד עם בחורים בני חצי מגילה, יצאה לדייטים רק עם גברים שעברו את הסינון שלה (והו הו הו איזה סינון היה לה! חיפשה את הנסיך המושלם) והוכיחה שכל דבר אפשרי ושחיים רק פעם אחת, אז למה להתפשר?

ולמרות הכל, החלטתי להתחתן

אז למרות הכל, איך בכל זאת שיניתי את  דעתי לגבי נישואים והחלטתי להתחתן?

הנישואים של הורי לימדו אותי מה לא טוב, איך מערכת יחסים לא אמורה להיות, ומנגד ראיתי את אחי ואחותי הגדולים חיים כבר יותר מעשור (אפילו שניים) באושר עם בני הזוג שלהם. התמזל מזלי, ולא היה לי רק אחד, אלא שני חיי נישואים שהשפיעו עלי לטובה, והראו לי שיש דבר כזה שנקרא זוגיות מאושרת. 
כל זה לימד אותי שהדרך אל האושר...לא כזאת בלתי אפשרית, כמו שלפעמים אנחנו נוטים לחשוב. בגיל 27 ארזתי את הדברים שלי, אחרי שהבנתי שכבר לא טוב לי בניו יורק, וחזרתי לארץ להיות מאושרת. ידעתי שפה יהיה לי טוב יותר. צדקתי, ועד היום אני שמחה על הבחירה שעשיתי. על זה שלא פחדתי, על זה שלא חיפשתי תירוצים של "למה לא", אלא סיבות "למה כן". 

עוד לפני שפוצקי נולד, אמרתי לבעלי שהילד הזה (וכל שאר הילדים שלנו שעוד יבואו) ילמדו את מה שאני למדתי - שתמיד אפשר לקום וללכת כשלא טוב.

מי יודע, אולי יום יבוא ואני שוב אמצא את עצמי עצובה, ובמקום שלא טוב לי, אבל אני כבר לא דואגת ואני כבר לא מפחדת. אני יודעת שתמיד אפשר...להתחיל מהתחלה. 

ואיך אפשר בלי להזכר באושר שהיה אצלנו בחתונה!

תמיד איתי. מחזיקה בתמונה של אמא שלי

לימדו אותי מה זאת זוגיות טובה

ומה זאת זוגיות מאושרת

עכשיו רק נותר לאחל שתמיד נהיה מאושרות, שלמות עם עצמנו ועם ההחלטות שלנו, ושיבואו ימים שקטים!

בזמן מלחמה, כולם עם כולם