Parenting Disco : בדרך לאילת שומעים פט שופ בויז ועוצרים במצפה רמון

פעם בחודש בעלי (השם האמיתי שמור במערכת) צריך לרדת לאילת מטעם העבודה. כשהייתי בהריון, הצטרפתי אליו כמה פעמים, ומאז שפוצקי נולד הוא נסע לבד. החודש החלטתי שאנחנו באים איתו!

הנסיעה לשם מאוד ארוכה מכיוון שבעלי בעצם עובד תוך כדי. מה זה אומר? שבערך כל 5 דקות הוא נכנס לשטח ועוצר למדוד מים.

ובמילים אחרות...יוצאים מהבית בשש בבוקר ומגיעים לאילת בערך בחמש אחר הצהריים. ממש טיסה לניו יורק...לא!

לא ניו יורק...אילת!

הנסיעה איננה קלה בכלל, אבל בסופו של דבר שווה את זה.

החלטתי שבכדי להנעים לנו את הנסיעה, ולהרחיב לפוצקי את הידע במוסיקה מעבר לשירי ילדות, נשמע את הדיסק החדש של הפט שופ בויז. לא יעזור כלום, אני מעריצה שרופה שלהם עוד מימי התיכון. בניו יורק הלכתי לארבעה הופעות שלהם, וכל הופעה הייתה יותר טובה ומרהיבה מהקודמת. הם לא מפסיקים להפתיע, לא רק בכישרון המוסיקלי אלא גם בכישרון העיצוב והתכנון.

בהתחלה לא התלהבנו יותר מידי מהדיסק. למעשה, הוא היה טיפה מאכזב, אבל יום למחרת ניגנתי אותו שוב לפוצקי, כשעוד התכרבלנו במיטה בבוקר, ופתאום הוא היה נשמע לי אחרת לגמרי - מדליק!
אני לא ארחיב יותר מידי כי באמת שאני יכולה לכתוב פוסט שלם רק על הפט שופ בויז, אבל אני לא אעשה לכם את זה. אבל למי שבכל זאת רוצה קצת לטעום מהאלבום, מוזמן להיכנס לכאן ולשמוע רימיקס מגניב לסינגל החדש (פוצקי ואני מפזזים לו כבר שבוע).

למי שמעריץ ומעריך אותם כמוני

הרבה אמהות, ובעיקר חדשות כמוני, שואלות אותי איך פוצקי התנהג בנסיעה ואם לא היה לו קשה מידי. כן, היו רגעים שכבר נמאס לו, אבל האמת היא שלרוב הוא ישן, שזה מבחינתי היה מעולה כי הוא סוף סוף השלים קצת שעות שינה שמאוד היו נחוצות לו. עוברים עליו (ועלינו) שבועות קצת קשים, והרבה גורמים מקשים עליו לישון כמו שצריך (בלילה וביום). עצירות ושילשולים מהסימילאק שהתחלנו, חום ומצבי רוח מהחיסונים שפיצלתי לו, השן שיוצאת לו למטה שמציקה לו. תוסיפו לכל זה העובדה שהוא יצא כמו אבא שלו (היפר אקטיבי ששונא לישון) וקיבלתם תינוק שלא ישן ואמא שמתהלכת כמו זומבי ברחובות. חוסר שינה? בהחלט!

אז כן, סוף סוף הוא ישן, וישן טוב, ואנחנו קיבלנו כמה שעות של שקט וזה הרגיש כמו פעם, כשזה עוד היה רק שנינו לבד.

לאילת הגענו בסביבות 17:30, כשכבר ירד החושך. את פנינו קיבלה סופה מטורפת שהתחילה בדיוק איך שעברנו את המכס ונכנסנו לאילת. רוחות מטורפות, העצים השתוללו, ברקים מדהימים וכמובן...מבול!

הנהג שלנו, ילד טבע שכמותו, החליט שצריכים לנסוע ולחפש שיטפונות. הגענו לנחל שלמה ובהתלהבות מרובה גילינו שהוא זורם. אוקיי, בעלי היה בהתלהבות. אני...אני רציתי בשלב הזה למלון, ופוצקי גם הראה סימנים שדיי נמאס לו. 12 שעות באוטו זה לא הכי תענוג, ובתור אחת שגדלה בפרברים של ניו יורק, נחל זורם זה נחל זורם! זה לא מים בגובהה סנטימטר שיתייבשו כבר בבוקר למחרת (מתנצלת מראש אם העלבתי עוד ילדי טבע). אבל טוב, אני חייבת להודות שזו עדיין הייתה חוויה לנסוע בתוך המים עם האוטו, אבל באמת שכבר רצינו למלון לנוח.

בשעה טובה הגענו למלון שלנו, מלון "מרקש". עייפים, רעבים ומסריחים, כל מה שרציתי היה לעשות לפוצקי אמבטו'ש ולהשכיב אותו לישון. כבר על ההתחלה ידעתי שהמלון הולך להיות מאכזב. איך? מהעובדה שהיה רשום "מלון בוטיק". למה? כי בארץ דוחפים מילים כמו "בוטיק" "מפנק" וכדומה רק בשביל להישמע כמו מקום ברמה, ובדרך כלל זה לא. לצערי צדקתי.

בוטיק? לא נראה לי

נתחיל בזה שקיבלנו מפתחות לחדר 202. כשהגענו לחדר, גילינו שתי נשים שכבר מתגוררות בחדר. הן היו מאוד נחמדות, אפילו הציעו בייביסיטר לפוצקי, אבל סנובים שאנחנו - רצינו חדר לבד. חזרנו לקבלה וכמובן שהייתה טעות והתכוונו לתת לנו מפתחות לחדר 220. קלאסי. עוד צחקנו על הטעות, אבל כשהגענו לחדר, החיוך נמחק.

החדר עצמו על פניו היה נראה נחמד, אבל מהר מאוד התגלה שזה רק על פניו.
והנה לפניכם רשימת התקלות:

1) הטלוויזיה לא עבדה (המלון: "זה בכל החדרים בגלל הסופה").

2) לא היו מים חמים (המלון: "מתקנים").

3) הקצת מים חמים שהיו, היו צהובים.

4) הפקק באמבטיה לא נסגר (וכאן כבר התייאשתי והבנתי שאמבטו'ש לפוצקי אני לא אעשה, והוא רק קיבל שטיף קצר בכיור).

5) החדר הסריח מסגריות (למרות השלט הנחמד "חדר ללא עישון").

6) הסדינים היו מוכתמים במה שנראה כמו דיו שחור.

7) הנוף שלנו היה מופנה לשדה התעופה (למעשה המלון שוכן על השדה וכל מטוס שממריא, כל החדר הרגיש אותו).

באותו רגע הבנו שלפה אנחנו יותר לא חוזרים. בעלי עוד ניסה קצת לעודד ואמר "אולי ארוחת הערב תהיה טובה" ואני עניתי "מתערבת איתך שיהיה שם עוף של מאמא עוף".
צדקתי.

באוכל בקושי נגעתי, ועוד ניסינו לעודד את עצמנו שאולי הקינוח יהיה סבבה...לא במיוחד.
הלכנו לישון.

יום למחרת היה יום קצת יותר קליל. הילד טבע שלי נסע לקידוחים שלו ואני ופוצקי נשארנו באילת להסתובב. טיילנו קצת בטיילת, היינו קצת בקניון, צילמנו קצת תמונות, דיברנו קצת עם אנשים. מתחנו רגלים לקראת הנסיעה חזרה הבייתה.

תחנת תמנע

בסביבות השעה שתיים בצהריים התחלנו את הנסיעה חזרה.

גם הפעם זו הייתה נסיעה קצת ארוכה, אבל פוצקי לרוב ישן, ואנחנו נהנינו מהנוף.

אני חושבת שההיי לייט מהטיול היה העובדה שכל הדרך חזרה ליוו אותנו ברקים מטורפים ומדהימים, כאלה שרואים בתמונות במגזינים לצילום. דמיינו לעצמכם מדבר, חושך, אתם נוסעים ברכב, וכל כמה שניות ברק מטורף בכל מיני צבעים. פשוט יפייפה.

ענני חורף

לקראת הערב החלטנו לעצור במצפה רמון לאכול ארוחת ערב. בעלי זכר שיש שם מקום נחמד לאכול בו והחלטנו לנסות. אני מבחינתי, מצפה רמון זה המקום הכי נטוש שיכול להיות (נו, עירונית, מה אני אעשה), ולא היו לי ציפיות מי יודע מה. ודווקא פה הופתעתי לטובה.

המקום, שנקרא "החבית", מעוצב ממש כמו הברים/מסעדות בארה"ב. חשוך, אורות ניאון אדומים, בקבוקי אלכוהול בכל מקום ומלצריות מקסימות. הרגשתי כמו בבית! החיסרון היחידי שמצאתי במקום, הוא ששמרו כשרות, והעובדה שלא יכולתי להוסיף גבינת פרמז'ן לבולונז שלי. נו שויין, מצפה! עדיין זו הייתה חוויה מפצה על המלון מיום לפני, ולשם רוב הסיכויים שכן נחזור.
שמחים ומאושרים המשכנו בדרכנו הבייתה. הברקים המשיכו ללוות אותנו עד הבית, ושם הכלבים קיבלו את פנינו בשמחה.
במבט לאחור אני יכולה להגיד שלמרות אכזבת המלון, השעות הארוכות באוטו וקצת גשם - נהנינו!

וקצת תמונות מאילת...